• reut22

שיבה אופטימית הביתה

עומר חכים, גיליון השתקפות, נובמבר, 2005.


"אל גן העדן האבוד אני חוזר

אל תוך השקט הקרוי נוסטלגיה

בדלת זו אני עובד אל מרחבי הזמן

אל עלומיי ואל חושיי..." (שלום חנוך, דה ז'ה וו)



..

לא קלה היא השיבה אל ארץ נעוריך. שיבה ביוונית היא נוסטוס. אלגוס הוא סבל. נוסטלגיה היא התשוקה הבלתי מסופקת לשוב אל מה שהיה בעבר. עמוס עוז אמר בחכמתו האופיינית כי "התמכרות לזיכרון מסרסת את המתמכר". אבל בהליכתי המחודשת על מדרכות המוסד, איני מצליח שלא להישטף, כמעט עד כדי טביעה, בכל הזיכרונות המציף אותי. זיכרונות מהמקום שכה אהבתי כנער ולמרות, אולי אף בשל השינויים שעבר, יש בי אמונה גדולה בדרכו החינוכית.

..

אחרי הריחוף הראשוני והטבעי בין הזיכרונות והסיפורים מגיעה הנחיתה על הקרקע ואיתה הניתוח הבלתי נמנע של המציאות הנשקפת מול העיניים. מציאות, שכמי שחזר מחו"ל מתקופה ארוכה והיה בטוח שהוא חוזר אל קרב מאסף על עתיד הפנימייה, בהחלט מפתיעה אותי לטובה ונותנת לי מוטיבציה גדולה להמשך העבודה ב"רעות".

..

נקודת האור הראשונה, מבחינתי לפחות, היא בעצם הקיום של חברת הנעורים. מספיק מבט קצר על קריסת החינוך הקיבוצי ברחבי הארץ כדי לראות כי נותרנו כמעט לבדנו בקרב על שימור ופיתוח דרך חינוך מופלאה וייחודית זו.

חברת הנעורים "רעות/הרי אפרים" הצליחה לשרוד משברים שרבים העריכו, ואחרים אף קיוו, שיובילו להיעלמותה. כאשר הוקם בית הספר החדש ראו רבים ממוביליו את הפנימייה כדבר אשר מונע את התפתחותו. כיום, 9 שנים לאחר הקמתו, התרשמותי היא כי במנהיגות החינוכית של בית הספר קיימת ההכרה כי "רעות" ו"שומריה" הם אולי הנכסים הגדולים ביותר העומדים לרשות תלמידיו, ואולי אף הסכמה עם תובנתו של פרנסיס קפל כי "השכלה היא חשובה מכדי להשאירה רק בידי המורים".

משבר נוסף אותו ספגה חברת הנעורים בשלום הוא ההפרטה הקשה אשר עברה על שניים מקיבוציה. לראיה, בתחילת שנה זו אנו צופים בהצטרפות גדלה והולכת של חניכים מרמת השופט ורמות מנשה, תהליך שהוא חלק ממכלול גדול יותר של התאוששות חברתית ובעיקר כלכלית של קיבוצים אלה. נוסף על כל אלה גם הצליחה חברת הנעורים להתמודד עם תחלופה כמעט בלתי פוסקת של המחנכים, של המבנה הארגוני ואפילו של זהות המקום, אשר הטלטלה ללא הרף על הציר מוסר- חברת נעורים- מתנ"ס- קהילה ועוד.

..

המצב הנוכחי של "רעות" עדיין לא קל, אך הגרף של חברת הנעורים כבר שינה את כיוונו והוא ללא ספק נמצא בעלייה. מצבנו הכלכלי טוב בהרבה משהיה לפני מספר שנים. המועצה היא גוף הרבה יותר יציב ובטוח להישען עליו מאשר הקיבוצים. את שנת 2005, אם לא יהיו הפתעות לרעה, אמורה "רעות " לסיים באיזון כלכלי.

תהליך ההשתלבות של הזורע קורם עור וגידים. יש לנו כ-10 חניכים מגלעד, עין העמק, יקנעם והיוגב שהיו לפחות בפעילות אחת מתחילת השנה. קהילת המחנכים צעירה, איכותית ומגובשת.

אני בהחלט חש שהמאבק על עצם זכות הקיום של "רעות" כבר כמעט מאחורינו וכי ניתן להעביר את מרכז הכבוד למימוש החזון ולעיצוב פני המקום העתידיים (ועל נושאים אלה, בתקווה, בהשתקפות הבא).

..

וקצת לפני סיום, מילה קטנה על "השתקפות", העיתון בו גדלתי ובו רכשתי את אהבתי לכתיבה ולעיתונות. לא להרבה נערים בעולם יש את הפריבילגיה שמאמר, ציור, קומיקס, או סתם דבר שטות פרי עטם ורצונם, לא רק שיפורסמו בעשרות ואף מאות עותקים, אלא גם יזכו למספר דומה של קוראים.

אחרי שהסתובבתי בעולם וראיתי קצת דברים אחרים (קצת דברים אחרים...). עיתון שכזה, שכמוסדניק נראה לי כמובן מאליו, מקבל משמעות חדשה ורק מבהיר לי מחדש כמה מקום זה ייחודי וקסום.

..

לסיכום ולסיום, על אף מכאובי הנוסטלגיה, למרות שכבר השלמתי כנראה עם העובדה המצערת שלעולם לא אשוב להיות מוסדניק, אחרי יותר משש שנות היעדרות, אני בהחלט מרגיש שסוף סוף חזרתי הביתה.


נתראה בשמחות,

עומר חכים



4 צפיות0 תגובות